לפני בית הספר הייתי מאכילה, ממלאת מים חדשים ובודקת שהכל כשורה. פעם גם איחרתי לשיעור הראשון כי אחת הסוסות שלי פתחה את שער הארווה לבדה ונדקרה ממנו ביציאה, היה צריך להזמין וטרינר ולדאוג לכל הפרוצדורה הזו, ההורים שלי היו צריכים להסביר את הנסיבות בפתק למורה כדי שתבין את סיבת האיחור (לא היה ווטסאפ).
מכאן הדרך להיות מורת דרך די ברורה, לא? גם אני חשבתי. אבל לא כך קרה.
הכל התחיל בבחירת מסלול לימודים לא נכון, ככה זה כשגדלים לתוך בית פולני עם ציפיות רבות.
מסיימים את השירות הצבאי, את הטיול בדרום אמריקה וכבר תוך כדי הטיול נרשמים לתואר הנכסף.
בהתחלה נרשמתי לפקולטה לחקלאות ברחובות (שהיא שלוחה של האוניברסיטה העברית אז זה עובר את מבחן הפולניות) בכל זאת משהו בסביבה חיה, צומחת מלאת חיים, משך אותי.
איש חכם פעם אמר לי, אני אוהב לעבוד בסביבה חיה – צמחים, בעלי חיים או אנשים.
מפה לשם, הבנתי שאחרי תואר קשוח של 4 שנים במקרה הטוב, עבודה לא תהיה לי או תהיה אבל לא באמת בתחום, ומה כבר אדם רוצה? למצא עבודה בתחום שלו, מאלף אריות לבקנים!
ביטלתי את התואר תוך כדי שאני ממשיכה להתלבט מה הלאה, על איזה קיאק בנהר הפמפאס בבוליביה.
שבתי לארץ מהטיול הגדול ואין בידי החלטה מה ללמוד, אחי הגדול (והיחיד) כבר היה אחרי צבא, אחרי טיול ואחרי בחירת מסלול, הוא בחר בתואר מערכות מידע ניהוליות באוניברסיטת חיפה.
טוב זה היה ברור שהוא יבחר משהו שקשור למחשבים, מגיל 3 המחשב והוא זה אחד. אבל מה לי ולמחשבים?
או, כאן נכנסת הבחירה הגאונית שלי, אם אוסיף לתואר מערכות מידע את התואר "משאבי אנוש" שכמובן כשמו כן הוא – נוגע בבני אנוש (בתקווה), או אז יהיו בידי שני תארים מעולים (במסגרת הכל אפשרי דו חוגי באוניברסיטת חיפה) – האחד פרקטי עד מאוד ויבטיח לי את פרנסתי עד שארית אחרון ימי והשני יגרום לי הנאה או לפחות – פחות סבל מעולם המחשבים.
והנה מתחילה שנת הלימודים באוקטובר ואני על הגל.
שפת C, שפת JAVA, תקשורת נתונים, SQL מסדי נתונים, לקמפל, לסמפל, CHAR ו INT ,STRING לאתחל והכל בשבילי כמו סינית מרהיבה.
מי אני, מה אני ואיך הגעתי לכאן.
סיימתי את התואר בזמן, לא סתם בזמן, הציון האחרון של הקורס המקולל ביותר (תקשורת נתונים אם שאלתם) הגיע תוך כדי טיול באפריקה! לא פחות ולא יותר כשאנחנו נמצאים בספארי, בקרוגר פארק שבדרום אפריקה, על דק מול המון היפופוטמים, מתקשר השותף שלי לפרויקט הגמר לבשר לי מזל טוב על סיום התואר!
אז סיימתי את התואר, הרגשת הקלה.
אבל מה עכשיו? עכשיו ממשיכים לטייל, דרום אפריקה, זימבבואה, זמביה, נמיביה אפילו על גבול אנגולה, חוזרים לדרום אפריקה וחזרה לארץ, לוקחים שבוע חופש וממשיכים לתאילנד, לאוס, נפאל וחזרה הביתה.
ועכשיו? עכשיו צריך לעבוד.
טוב יופי זה הקטע שהתואר אמור לעזור לי למצא עבודה נחשקת עם שכר נאה.
מתחילה לעבוד בחברת מיכשור רפואי.
המשכורת נכנסת כל תחילת חודש, חוסכת וקמה כל בוקר לעבודה.
משהו לא הסתדר לי בסידור הזה, פשוט לא הבנתי איך אנשים חיים ככה, איך הם ממשיכים כל בוקר לקום לאותו מקום אפור, לאותו שעמום ואותן משימות (שמשתנות ממש מעט כל יום)..
ככה חייתי 4 שנים, בשביל אדם שלא אוהב את מה שהוא עושה, 4 שנים נחשב אצלי להרבה.
תוך כדי העבודה, כי אדם מעשי אני, נרשמתי לקורס מורי דרך, כך שחיי נראו הרבה יותר צבעוניים עתה.
ראשון, שני, שלישי בבאסה במשרד, רביעי מ6 בבוקר עד 24:00 יוצאת לסיור מתיש, מעמיק, מלמד וחוקר חוזרת גמורה מתה הביתה אבל עם סופר כוחות לחמישי במשרד! שישי יום לימודים עיוני מ08:00-14:00 בקמפוס הנמל בחיפה ושבת מתנסה על חברים ומשפחה בהדרכות.
השבוע הפך מבלתי נסבל ל- ממש לא נורא.
למרות שהיתי צריכה להגיש עבודות בזמן, להתכונן למבחנים, לצאת לסיורים ולהכין הדרכות והכל תוך כדי 80 אחוזי משרה לא פשוטה, נהניתי מכל רגע וקרנתי משמחה.
בזמן הקורס קרה הדבר או כמו שלומדים בקורס, הדבר נהיה לבשר…נכנסתי להריון. למזלי בשלבים מאוחרים של הקורס.
קורס מורי דרך (של לפני 7 שנים) כלל 83 סיורי חובה ושנתיים של לימודים עיוניים פעם בשבוע יום מלא.
צריך להבין שיום סיור מתחיל ב6 מסתיים באיזה בית קברות בגדעונה או משהו כזה, כי איך אפשר בלי לסיים בבתי קברות ולאישה בהריון זה לא הדבר הכי פשוט.
שלא נדבר על הקמפוסים שהם 3-4 ימים באיזור שרחוק ממך, כלומר אם למדת בחיפה את קורס מורה הדרך שלך, הקמפוס שלך יהיה בנגב, בערבה ובמדבר יהודה. שכרון חושים של מסלולים במדבר, צמחיה מדברית, אטרקציות מדבריות והכל בתוך אוטובוס שמטלטל ממקום למקום. תענוג.
את בחינות הגמר בבינייני האומה בירושלים עברתי כשבחיקי תינוק קטן בן פחות מחודש. עברתי וזה היה נהדר.
החלטתי שכמו הקלישאה הקלישאתית שאנחנו שומעים בכל ריאליטי- כדי שהתינוק הזה יהיה מבסוט הוא זקוק לאמא מאושרת, ואם כבר יש לי את הרישיון ביד למה שלא אתחיל להיות מורת דרך?
אז בהתחלה עסקתי בעיקר בלתכנן טיולים למשפחות אמריקאיות מהבית (אהבתי מאוד את העבודה הזו) ובשבתות יכולתי להדריך משפחות בכל מיני מקומות בארץ, בעיקר בחיפה וסביבתה.
כשהילדים גדלו קצת יותר התחלתי להדריך במשרה מלאה, גיליתי שאני נהנית מזה וזה ממלא את יומי וחיי, נהנתי להדריך זוג בודד וגם קבוצה של 50 גמלאים, נהנתי מלהכיר אנשים שגרים בעוטף עזה ומגיעים פתאום לטייל בקיסריה, ונהנתי להכיר אמריקאים שחלמו על הטיול שלהם בארץ ישראל בפעם הראשונה.
ההתרגשות של לעשות משהו בראשונה, להכיר אדם חדש ולהראות לו מקום או אדם שלא הכיר בעבר גרמו לי להבין שאין תחליף למקצוע הזה והאדרנלין שהוא מייצר (עבורי כמובן).
מאז חיי השתנו, ולא רק בהיבט של סדר יום, אלא בהיבט של מחקר, התעניינות, העמקה בנושאים מסוימים, אני מבינה שלכל מקום אליו נגיע קיימת היסטוריה, קיים עבר, יש סיפור. אם אנחנו משוטטים ברחוב כלשהו, יש סיכוי לא קטן בכלל ששם הרחוב מצביע על איזשהו מקרה חשוב שקרה בו. כמובן לא תמיד זה הולך ככה בעיקר ברחובות חדשים.
זה כמו שאתה נכנס לחניה ומקלל את זה שחנה לפניך בצורה לא טובה, כנראה שזה שלפניו גם חנה ככה ולכן הוא לא יכל להחנות נורמלי. לדברים יש סיבה (בדרך כלל הגיונית). למדתי להסתכל על שני צידי המטבע (או לפחות לחשוב שאני עושה זאת).
הימים של מורה הדרך לעולם לא יחזרו על עצמם, כי תמיד הוא יפגוש בקהל חדש, יבקר אתר אחר ויקרו בדרכו חוויות שונות ומשונות. זה בדיוק מה שרציתי בחיי! לא עוד יום אפור במשרד!
